מהו שיאמר לו העל וכו'. כלומר ואי איכא מילתא דאיבעיא לן במעשר בהמה הכי הוא דאיכא למיבעי מהו שיאמר לו העל בהמה של חולין או חיה זו דלא שייכא בה מעשר ואנו אוכלים מבשר שחוטה של מעשר בהמה שיש לי שם דבהא איכא לספוקי מכיון דהאי לא אכל מאותו דבר בעצמו דטרח ביה ואינו מעלה כ''א מידי דלא הוי מעשר ואוכל בשביל זה מן המעשר מיחזי האי כפורע חובו מן המעשר ודמיא האי בעיא להא דבעינן לעיל גבי מעשר שני מהו שיאמר לו טול חבית של יין זו וכו' ולא איפשיטא:

לית פשיטא לך דהוא מותר. מסקנא דמילתא דמתמה הש''ס הוא כלומר וכי לית את יכול למיפשט דאף במעשר בהמה מותר הוא לכל מה שהתירו חכמים במעשר שני:

מעשר בהמה על ידי שאין מכירתו מיוחדת את אמר אסור. בתמיה כלומר ואי דמשום הכי מספקא לך במעשר בהמה דאימא דאין מכירתו מיוחדת לאיסור אלא אף במתנה אסור הא ודאי ליתא שהרי לא שנינו אלא מכירה דאסור במעשר בהמה משום שנאמר לא יגאל וילפינן גאולה גאולה מחרמים כדאמרינן בפ''ק אבל במתנה מהיכי תיתי לאסור במעשר בהמה טפי מבמעשר שני:

מעשר שני וכו'. כלומר דמתמה הש''ס על בעל הבעי' ומאי תיבעי לך דמאי חזית למיתלי קולא זו במעשר שני טפי מבמעשר בהמה דאי מטעמא לפי שמעשר שני ע''י שמכירתו מיוחדת את אומר מותר כלומר דמכירתו מיוחדת הוא באיסור דלא אסרו אלא למכרו בדוקא אבל ליתנו במתנה מותר וכדאמרינן לעיל בפ''ק בסוף הלכה א' דמעשר שני ניתן במתנה והלכך ברישא דמתני' הוא דאסרו משום דבדרך מכר הוא ובסיפא את אומר מותר מפני שאומר לו שנאכלם ושנשתם וזה כהזמנה וכדרך מתנה דמותר:

אף במעשר בהמה כן. בעיא היא מי נימא דאף במעשר בהמה כן דמותר לומר לו העל מעשר בהמה זה לירושלים שנאכל שם מהבשר:

מהו שיאמר לו וכו'. כלו' וכן נמי איכא למיבעי בדין דסיפא שמותר [לומר] לו העלם שנאכלם ושנשתם בירושלים ואם אומר לו טול חבית של יין זו והעל אותה ואנו אוכלין חבית של שמן שיש לי שם מהו משום דאיכא למימר דלא התירו אלא אם אומר לו שנאכל ושנשתה מאותו דבר בעצמו שאתה מעלהו לשם וא''כ כי טרח בדידיה טרח אבל אם הוא מטריח עצמו להעלות את היין ואינו נהנה ממנו כ''א מהשמן אשר יש לזה שם מיחזי טפי דבשביל שכר טירחת היין נהנה הוא מהשמן וה''ז כפורע חובו ממעשר שני או דלמא לא שנא ולא איפשיטו הני בעיות:

משהעלה אותן וכו'. כלומר דמהדר הש''ס אמתני' דקתני לא יאמר לו העל הפירות האלו לחלק ואם העלן מהו שמותר לו לומר טול חלקך ואני אטול חלקי מי נימא דלא אסרו אלא לכתחלה בדוקא ואם העלה מותר ליתן לו חלקו או דילמא אף בדיעבד אסור ולכתחלה דנקט משום דאורחא דמילתא הכי הוא דאין זה מעלה את של חבירו עד שיאמר לו העל:

מה אם היקל בזבחי שלמים. שלוקחין בהמה בכסף מעשר לזבחי שלמים אע''פ שממעט באכילת מעשר שהרי אפשר שהן באין לידי פגול ונותר וטמא לא נקל בתרומה שאין שייך בה פגול ונותר וכן טמא אין דין טומאה בתרומה שוה לדין טומאה בקדשים שיש כמה דברים שמטמאין את הקדש ואין מטמאין את התרומה ואמרו לו חכמים אעפ''כ חומרא דתרומה אסורה לזרים עדיפא מה שאין כן בזבחי שלמים ואע''ג דחזה ושוק של שלמים ג''כ אסור לזרים וכך השיב ר''ש לחכמים בתוספתא מ''מ אין כל הבשר שלמים אסור לזרים ותרומה כולה אסורה לזרים והלכה כחכמים:

מתני' אין לוקחין תרומה בכסף מע''ש. ולאכלה בירושלים מפני שהוא ממעט באכילתו של מעשר לפי שהמעשר מותר לזרים ולטבול יום ותרומה אסורה ואמרינן בגמרא דבאכילתו לאו דוקא דכשם שהוא מאכילת מעשר ממעט כך הוא ממעט באכילתה של תרומה שהתרומה מותרת לאונן והמעשר אסור לאונן ותרומה נאכלת בכל א''י והמעשר אינו נאכל אלא לפנים ממחיצת ירושלים ונמצא ממעט באכילתו ובאכילתה:

אלא כי אנן קיימין. לפלוגתייהו בהאי דא''ל הב לי הככר ודבר בריא לי דאנא יהיב לך ממה שאלקוט מירקות שדה ובהא הוא דפליגי:

הב לי ואנא יהיב לך. ואם בשהלוקח אומר להנחתום הב לי הככר ואנא יהב לך ירקות שדה שיש לי ממה שלקטתי בזה ד''ה מותר דר' יודה ור' נחמיה ג''כ מודים היכא דאכתי לא הוטל הפונדיון כחוב עליו:

אם בהוא דא''ל הא לך הב לי. כלומר אם בשהנחתום אומר לו הא לך הככר והב לי הפונדיון והלה משיב לו כשאלקוט ירקות שדה אביא לך בזה ד''ה אסור דמכיון שתבע הנחתום את הפונדיון ממנו נעשה כחוב עליו וה''ז פורע חובו מדמי שביעית:

מה אנן קיימין. האי קאי לפרושי פלוגתייהו דר' יודה ור' נחמיה דשביעית ואיידי דמייתי לה הכא מפרש לה וכדגריס להא ג''כ בפ''ח דשביעית שם:

דר' יודה ור' נחמיה הוא. הך דר' יודה ור' נחמיה תני לה בתוספתא דשבועית פ''י על דינא דמתני' דפ''ח דשביעית ששנינו לקח מן הנחתום ככר בפונדיון כשאלקוט ירקות שדה אביא לך מותר משום שאמר לו כן בשעת המקח ולא מיחזי כפורע חובו מדמי שביעית אבל אם לקח ממנו ככר סתם בהקפה הרי הפונדיון הזה חוב עליו אסור לשלם לו מדמי שביעית שאין פורעין חוב מדמי שביעית ור' יהודה ור' נחמיה בתוספתא פליגי ואוסרין אף כשאמר לו בשעת המקח ועדיין לא הוטל עליו הפונדיון כחוב אפ''ה מיחזי כפורע חובו מדמי שביעית והשתא קאמר ר' אלעזר דהאי ברייתא דאוסרת אף בירושלים באומר לו העל חבית זו ממקום למקום לחלק ואע''ג דהויא כההיא דנחתום דהתם שהרי לא הוטל עליו החוב מקודם שבאו הפירות לירושלים וכאן הוא מעלה את החבית ממקום למקום וכאן הוא אומר ליתן לו מיד חלקו ואפ''ה אסור ש''מ דהך ברייתא אתייא כר' יהודה ור' נחמיה דשביעית דכמו שאוסרין אף באומר בשעת המקח להנחתום כשאלקוט ירקות שדה אביא לך ה''ה הכא דאף שנותן לו חלקו מיד אפ''ה מיחזי כפורע חובו ממעשר שני:

תני. בחדא ברייתא דאפי' בירושלים עצמה לא יאמר אדם לחבירו העל חבית זו ממקום [למקום] כדי לחלק דאע''ג דלא טרח בה כולי האי אפ''ה מיחזי כפורע לו בשביל שכר טירחתו:

ר' יודה ור''נ אוסרין. שאין ירקות שדה מצוין והלכך אף שזה אומר לו ברי לי שאביא לך לא סמך הנחתום על דבריו לפי שאין ירקות שדה מצוין בשביעית ושמא לא ימצא ללקוט לפי שהכל רוצין לזכות מן ההפקר ומה שנתן לו הככר בחוב בעלמא נתן לו ומשום הכי אסור כשמביא לו אח''כ דהוי כפורע חובו משביעית וחכמים מתירין דס''ל אפי' כן ירקות שדה מצוין הן וסמך הנחתום על כך ולא נתן לו הככר שיהא כחוב עליו אלא זה מקבל הככר וזה יקבל ירקות שדה שבודאי ימצא ללקטן ולהביא לו:

תדע לך שהוא כן דבלאו הכי אמרינן בני חבורה זריזין הם ואפילו לא היה כאן חבורת כהנים שהרי תנינן בפ''ק דשבת אין צולין וכו' כדי שיצולו מבעוד יום ובבני חבורה התירו כדתנן משלשלין את הפסח וכו' אלמא דטעמא דבני חבורה של פסח זריזין הן לעולם:

א''ל אוכלי פסחים בשעתן זריזין הן כאוכלי תרומה. כלומר לעולם אימא לך דר''ש אינו מתיר לכתחלה להביא קדשים לבית הפסול וטעמא הכא במתניתין משום דאוכלי תרומה זריזין הן ולא תיקשי מהאי דפסחים דהתם בלאו הכי אמרינן דבני חבורה של פסח זריזין הן בשעתן כמו הכהנים אוכלי תרומה לעולם והלכך מתיר ר' שמעון דתלינן דזריזין הן ויראו שלא יבא לידי נותר ויאכלו הכל קודם שיגיע זמן נותר דפסח:

והא תנינן. בפ''ט דפסחים הפסח שנתערב בזבחים כולן ירעו עד שיסתאבו וכו' נתערב בבכורות ר''ש אומר אם חבורת כהנים יאכלו שהבכור נאכל לכהנים. ותני עלה יאכלו כחמור שבהן כדין פסח שאינו נאכל אלא עד חצות ואלו בכור נאכל לב' ימים ולילה אחד קתני מיהת דר''ש מתיר לאכול התערובת לכהנים וכדין אכילת הפסח ואע''פ שממעט באכילת הבכור שבהן ומה שניתותר אחר לילה אחת צריך לשורפו והרי הכא לא שייך טעמא דכהנים אוכלי תרומה זריזין הן דהרי מ''מ הבכורות באין לידי פסול ואפ''ה מתיר ר''ש אלמא דטעמיה דר''ש דס''ל מביאין קדשים לבית הפסול אפי' לכתחילה והשתא ע''כ הך דשביעית במחלוקת הוא דלא אתא כר''ש:

אמר ר' יונה לא היא דדברי הכל היא. האי תוספתא ואף ר''ש מודה דדוקא בתרומה הוא דפליג מפני שאוכלי תרומה זריזין הן ונזהרין שלא תבוא התרומה לידי פסול:

אמר ר' יוסי במחלוקת. הוא דר''ש וחכמים דמתני' דאלו לר''ש מתיר הוא דס''ל מביאין קדשים לבית הפסול:

תני. בתוספתא דשביעית ריש פ''ז אין מחללין מעשר עלפירות שביעית וטעמא מפני שהוא ממעט באכילת מעשר שכשיגיע שעת הביעור חייב הוא לבער את הכל:

וכשם שהוא ממעט באכילתו כך הוא ממעט באכילתה שהרי תרומה מותרת לאונן וכו'. וא''כ מאי שנא באכילתו דנקט וקאמר הש''ס דבאמת אשכחן חדא גירסא דקתני הכי מפני שהוא ממעט באכילתו של מעשר ובאכילתה של תרומה:

מהו ממעט באכילתו. דנקט תנא דמתני' בלישניה וקאמר תרומה אסורה לזרים וכו' וכלומר דללישנא דמתני' אין אנו צריכים לומר אם נפסל בטבול יום אלא דבלאו הכי ממעט באכילתו הוא שאם הוא מעשר מותר לטבול יום לאוכלו ואם לוקח בו תרומה אסורה לטבו''י וזהו ההפרש בין לישנא דמתני' ובין לישנא דברייתא ואף שאין כאן נ''מ לדינא:

אין אתה יכול שהוא טהור דבר תורה. האי לישנא לא שייך כלל ול''ג לה ולפי גי' הספר אפשר לפרש דה''ק אין אתה יכול וכו' כלומר לפיכך אין אתה יכול ליקח תרומה בכסף מעשר שהרי המעשר שנפסל בטבול יום טהור הוא דבר תורה שאין טבול יום פוסל את המעשר ובאכילה נמי מותר כדתנן פ' י''ד דנגעים טבל יעלה אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה הוי אתה אומר שלא יבוא המעשר לידי פסול אם לוקח בו תרומה ותהא נפסלת בטבול יום:

גמ' תני. בברייתא לטעמא דאין לוקחין תרומה בהאי לישנא שלא יבוא לידי פסול ומפרש רבי יונה מהו זה דקאמר שלא יבא לידי פסול כגון שנפסל בטבול יום וטבול יום פוסל את התרומה מן התורה ואם יקח תרומה בכסף מעשר וטבול יום יגע בה א''כ לאוכלו אין אתה יכול שהוא טמא דבר תורה: